"יצירתו הרעננה של תמיר צדוק משקפת את הזן הצעיר של האמנות הפוליטית בישראל. ברוח ביקורתית נוקבת הוא חותר תחת מוסכמות ייצוג וסטריאוטיפים המקובעים סביב זהויות בתרבות הפופולארית המקומית. בחריפות אירונית ובהומור שנון, הוא מאמץ סוגות צילום שונות – צילום חובבני, צילום עיתונאי, צילום מלחמה, או צילום סטודיו – ומפעיל אותם כדי להתבונן דרכן בעוולות ובקונפליקטים הבוערים של החברה הישראלית סביב סוגיות של זהות פוליטית, מגדרית ותרבותית ובעיקר בנושאים הקשורים בגבריות, צבא, לאומיות, ערביות ומזרחיות. בדרכו הייחודית הוא כמו נטפל לז'אנרים מוכרים, כדוגמת סרטי בורקס, תצלומי מלחמה, או תצלומי תיירות, לרוב שותל את דמותו באלה, וזאת על מנת להדגיש את מופרכותן של אותן זהויות פרובלמטיות.

סרטו המבריק תעלת עזה (2010), מדמה את פתרון הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים בהתנתקות רצועת עזה ממדינת ישראל בעקבות רעידת אדמה בדיונית שהפכה את עזה לאי משגשג ופורח."

- מתוך נמוקי השופטים לזכייה בפרס אמן צעיר של משרד התרבות 2010.

My practice is based mostly in video, photography and installation; I choose the medium according to the work at hand.

Originally schooled in photography, two issues inherent to the medium remain at the heart of my work in other mediums as well: the first, the medium's central place in mass media and popular culture, and second, its relationship with the concepts of truth and testimony.

By disguising my work within the easily recognized forms of popular culture, I keep my work accessible and communicative. As a matter of tactic, I choose genres well known to any Israeli; Manipulations to visitors center videos, film-stills, tourist souvenirs, and archeological installations allow me to pose questions about narrative construction and Israeli arrogance without alienating my audiences.

For example, in my work Gaza Canal I used the familiar format of a visitors center video and other conventions of documentary film in order to create a mockumentary about the digging of a canal between Israel and the Gaza Strip. The satiric film, which was seen and shared by tens of thousands online, (and enjoys a viral renaissance every time a war break out in Gaza) uses convention to point at the absurdity of our political situation and ridicule the "easy", far-fetched solutions to the conflict by offering an even more fantastic, unethical, one.

In works such as Matza Maker, Burekas Filmstills, and Moroccan Jewish Wedding, I examine representations of the Orient and the Semitic in painting, caricature and film. I investigate the ways in which artists viewed "Eastern types" like me. In some of the works I adopt the identity invented "for me", disguising myself as Oriental typecasts.

My most recent solo exhibition included more intimate, softer works; I brought the political closer, examining it within my home, within my family story. My family has been a part of my work for many years, but until now I had mostly used it as an indicator of oriental identity.

In the film Combined Ticket, which I showed there, I presented a conflict between my father and myself by inserting our story - literally - into historical museums and the guided tours that take place in them. The film centers on my father, whose quietly "un-heroic" figure is far from the character Israelis are taught to imitate in the stories being told in Zionist museums. Confronted by a tired, detached protagonist, the genre-driven narrative fell apart and dissolved.

In the same manner, another work (Untitled) at the exhibition showing my nephews walking on a beam, gives up humor for the sake of looking at nuances of body language.

Politics are still present in these works, but their tone is different.